אמירותיו של המשיח של אחרית הימים | האמירה העשרים ושבע

^{אמירותיו של המשיח של אחרית הימים | האמירה העשרים ושבע}

האל הכול יכול אומר," ההתנהלות האנושית מעולם לא נגעה ללבי ומעולם גם לא נראתה לי יקרת ערך. בעיני האדם, אני תמיד נוהג בו בחומרה, ובעיניו, אני תמיד רודה בו. בכל מעשיו של האדם, כמעט אין דבר שנעשה למעני; כמעט אין דבר שעומד איתן אל מול עיניי. בסופו של דבר, כל דבר שקשור לאדם מתפורר באופן בלתי מורגש בפניי, ורק לאחר מכן, אני מבצע את מעשיי, וגורם לכולם להכיר אותי, איש-איש באמצעות כישלונו שלו. האופי האנושי לא השתנה. מה שיש בלב בני האדם לא תואם את רצוני – זה לא מה שאני צריך. מה שאני מתעב יותר מכל הוא קשיחותם של בני האדם והידרדרותם שוב ושוב לפשע, אבל מהו הכוח שמדרבן את האנושות להמשיך לא להכיר אותי, לשמור ממני מרחק ואף-פעם לא לפעול בפניי על פי רצוני, ובמקום זאת להתנגד אליי מאחורי גבי? האם זו נאמנותם של בני האדם? האם זו אהבתם כלפיי? מדוע הם לא יכולים להכות על חטא ולהיוולד מחדש? מדוע בני האדם תמיד מוכנים לחיות בביצה ולא בְּמָקום נקי מבוץ? האם ייתכן שהתנהגתי אליהם לא יפה? האם ייתכן שכיוונתי אותם לכיוון הלא נכון? האם ייתכן שאני מוביל אותם לגיהינום? כולם מוכנים לחיות ב"גיהינום". כשהאור יבוא, הם יתעוורו מיד, משום שכל מה שהם צברו בתוכם נובע מהגיהינום. עם זאת, האנושות לא יודעת זאת, והיא רק נהנית מ"ברכות הגיהינום". בני האדם אפילו מחשיבים אותם לאוצרות ומאמצים אותם אל לבם בפחד עז שמא אבזוז להם אותם ואותיר אותם בלי "מקור קיום". בני האדם פוחדים ממני, וזו הסיבה שהם מתרחקים ממני ושונאים להתקרב אליי כשאני יורד ארצה. זאת משום שהם לא מוכנים "להביא על עצמם צרות", אלא רוצים לנהל חיי משפחה שלווים כדי ליהנות מ"אושר על פני האדמה". אולם אני לא יכול לאפשר להם להגשים את רצונם, משום שהרס משפחת האדם הוא בדיוק המעשה שלכבודו אני כאן. מרגע בואי, תיעלם השלווה בבתיהם של בני האדם. אני אנפץ את כל האומות לרסיסים, ועל אחת כמה וכמה אנפץ את משפחת האדם. מי יוכל להימלט מידיי? האם ייתכן שמי שמקבל ברכות יוכל להימלט הודות לאי-נכונותו? האם ייתכן שמי שסובל מהייסורים שאני מטיל עליו יוכל לזכות לאהדתי הודות לפחד שלו? בני האדם ראו את רצוני וראו את מעשיי בכל דבריי, אך מי יוכל להיחלץ אי-פעם מתסבוכת מחשבותיו שלו? מי יוכל למצוא אי-פעם מוצא מתוך דבריי או מחוץ להם?

האנושות חוותה את חמימותי, היא שירתה אותי בכנות, והיא נשמעה לי בכנות ועשתה הכל למעני בנוכחותי. אולם בני האדם כיום לא מצליחים להגיע לדרך הקיום הזו משום מה, והדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא להתאבל על אובדן ברוחם כאילו התעלל בהם זאב משחר לטרף. הם יכולים רק להביט בי בחוסר אונים, ולקרוא אליי לעזרה ללא-הרף, אך בסופו של דבר, הם לא יכולים להיחלץ ממצבם הקשה. אני נזכר בהבטחות שבני האדם הבטיחו בנוכחותי בעבר, ובשבועות שהם נשאו בנוכחותי על השמיים והארץ שהם יכירו לי תודה על חסדי בגילוי חיבה. הם בכו בצער בפניי, וקול בכיים היה שובר לב וקשה מנשוא. לעתים קרובות עזרתי לאנושות הודות לנחישות שלה. בני האדם התייצבו בפניי אינספור פעמים כדי להישמע לי, והתנהלותם שובת הלב הייתה בלתי נשכחת. אינספור פעמים הם אהבו אותי באמונה איתנה, ורגשותיהם הכנים היו ראויים להערכה. אינספור פעמים, הם אהבו אותי עד כדי כך שהם הקריבו את חייהם לשם כך, הם אהבו אותי יותר מאשר הם אוהבים את עצמם, ולנוכח הכנות שלהם קיבלתי את אהבתם. הם העלו את עצמם כקורבן מנחה בנוכחותי אינספור פעמים, למעני ובאדישות לנוכח המוות, ואני מחיתי את הדאגה מפניהם ובחנתי את ארשת פניהם בקפידה. היו אינספור פעמים שבהן אהבתי אותם כבבת עיני, והיו אינספור פעמים שבהן שנאתי אותם כאויביי. למרות זאת, האדם עדיין לא יכול לתפוס את דעתי. כשבני האדם עצובים, אני בא לנחם אותם, וכשהם חלשים אני בא לעזור להם. כשהם אובדים בדרך, אני מכוון אותם. כשהם בוכים, אני מוחה את הדמעות. עם זאת, כשאני עצוב, מי יכול לנחם אותי בלבו? כשאני מודאג מאוד, מי מתחשב ברגשותיי? כשאני עגמומי, מי יכול לכפר על הפצעים שבלבי? כשאני זקוק למישהו, מי מוכן להציע לפעול בתיאום איתי? האם ייתכן שהיחס שהיה לבני האדם כלפיי בעבר נמחק כלא היה? מדוע בקושי נותר דבר בזיכרונם? איך ייתכן שבני האדם שכחו את כל הדברים האלה? כל זה קרה משום שאויב האנושות השחית אותה, נכון?

כשהמלאכים מנגנים כדי להלל אותי, הדבר מעורר בי אהדה בלתי נמנעת כלפי האדם. פתאום אני מרגיש צער עז בלבי ואני לא מסוגל להיפטר מהרגש הכאוב הזה. בשמחה ובצער של ההיפרדות מהאדם ושל ההתאחדות מחדש עמו, אנחנו לא יכולים לשתף זה את זה ברגשות. מכיוון שאנחנו נפרדים זה מזה, בשמיים ממעל ובארץ מתחת, האדם ואני לא יכולים להתראות באופן שגרתי. מי יכול להיחלץ מהנוסטלגיה לרגשות העבר? מי יכול להפסיק להעלות זיכרונות מהעבר? מי לא מקווה להמשך הרגשות הטובות מהעבר? מי לא כמה לשובי? מי לא נכסף להתאחדותי מחדש עם האדם? אני מוטרד מעומק לבי, והאדם מודאג מאוד ברוחו. על אף שאנחנו זהים ברוחנו, אנחנו לא יכולים להיות יחד לעתים קרובות, ואנחנו לא יכולים להתראות לעתים קרובות. לפיכך, חיי האנושות כולה עגמומיים מאוד ואינם מלאי חיים, משום שהאדם תמיד כמה אליי. בני האנוש הם כאילו חפצים שנפלו מהשמיים; הם קוראים בשמי בארץ ונושאים את מבטם מעלה מהקרקע – אך איך ייתכן שהם יוכלו להימלט ממלתעותיו של הזאב המשחר לטרף? איך ייתכן שהם יוכלו להיחלץ מאיומו ופיתויו? איך ייתכן שבני האנוש לא יקריבו את עצמם בהישמעות להסדרי התוכנית שלי? כשהם מתחננים בקול, אני מפנה להם את גבי – אני לא יכול לשאת את המראה הזה עוד. אולם איך ייתכן שלא אשמע את קול בכיים? אני אתקן את העוולות שיש בעולם האנושי. אבצע את עבודתי במו ידיי ברחבי העולם כולו ואאסור על השטן לפגוע שוב באנשיי – אאסור על האויבים לעשות שוב כאוות נפשם. אהפוך למלך על פני האדמה ואעביר את כס מלכותי לשם, ובכך אגרום לכל אויביי ליפול ארצה ולהתוודות על חטאיהם בפניי. בצער מלווה בכעס, אשטח את התבל כולה, לא אחוס על איש, ואעורר אימה בלבם של כל אויביי. אהפוך את פני האדמה לעיי חורבות ואהפוך את כל אויביי לעייי חורבות, ומאותו רגע ואילך הם לא יוכלו להשחית שוב את האנושות. תוכניתי כבר נקבעה, ואיש לא יוכל לשנות אותה, יהיה אשר יהיה. כשארחף מעל התבל בפאר מלכותי, האנושות כולה תתחדש, וכולם ישובו לחיים. האדם לא יבכה עוד וכבר לא יקרא אליי לעזרה. אז אשמח בלבי ובני האדם ישובו אליי בחגיגות. התבל כולה, מן המסד עד הטפחות, תתעורר בצהלה...

כיום, אני עושה את העבודה שבכוונתי להשלים באומות העולם. אני נע בלב האנושות ועושה את כל העבודה הכלולה בתוכנית שלי, וכל האנושות מחלקת את קומץ אומות העולם לפי רצוני. תשומת לבם של בני האדם על פני האדמה מתמקדת ביעד שלהם עצמם, משום שהיום הולך וקרב ותרועות המלאכים כבר נשמעות. לא יהיו עוד עיכובים, וכל הבריאה תתחיל לרקד בצהלה בעקבות זאת. מי יכול למתוח את יומי כאוות נפשו? האם יכול להיות שיהיה זה יצור על פני האדמה? האם יכול להיות שיהיו אלה כוכבי הרקיע או המלאכים? כשאביע אמירה ואתחיל בישועת עם ישראל, יומי יבוא אל האנושות כולה. כולם פוחדים משובו של עם ישראל. כשהוא ישוב, יהיה זה יום כבודי, יום שבו הכול ישתנה ויתחדש. מכיוון שהתבל כולה תזכה למשפט צדק בקרוב, כל בני האדם יתביישו ויחששו, מפני שאין כזה דבר צדק בעולם האנושי. כששמש הצדק תופיע, המזרח יואר, ואז הוא יאיר את התבל כולה וכל אדם ואדם. אם האדם יוכל באמת להוציא לפועל את הצדק שלי, ממה יש לחשוש? כל אנשייי מחכים לבואו של יומי, והם כולם כמהים להגעתו של יומי. הם מחכים שאבוא לגמול לכל האנושות ולהסדיר את יעדה של האנושות בתפקידי כשמש הצדק. מלכותי מתגבשת על פני התבל כולה, וכס מלכותי שובה את לבם של מאות מיליוני בני אדם. בסיועם של המלאכים, הישגיי האדירים יישאו פרי בקרוב. כל המוני בניי ואנשיי מחכים בקוצר רוח לשובי, ומשתוקקים שאתאחד איתם ושלעולם לא ניפרד שוב. איך יוכל המון האדם במלכותי שלא להתרוצץ יחד בצהלה על כך שאני נמצא יחד איתם? האם ייתכן שזו תהיה התאחדות שלא תגבה מחיר? כל בני האדם חושבים שאני מכובד וכולם מהללים אותי. כשאשוב, אביס את כל אויביי עוד יותר. הגיע הזמן! אני אתחיל להניע את עבודתי. אני אמלוך כמלך בקרב בני האדם! אני עומד לחזור! אני עומד לצאת! זה מה שכולם מקווים לו ומה שכולם מייחלים לו. אני אאפשר לכולם לראות את בואו של יומי, ואני אאפשר להם לקבל בשמחה את הגעתו של יומי!"

2 באפריל, 1992 

מתוך 'הדבר מופיע בבשר'

ייתכן שתאהב גם...

המשיח הגיע, והוא מעניק לאדם את דרך החיים

ענף זית של אחרית הימים - הברק ממזרח